שאלה רצינית. אתם קונים אלבומי הופעות חיות?

שאלה רצינית.
אתם קונים אלבומי הופעות חיות?

לאחרונה התחלתי לסדר את כל התקליטים והדיסקים שלי, וגיליתי משהו מעניין. מתוך כמה אלפי תקליטים ודיסקים, יש לי אולי, אולי, בלחץ, 20 אלבומי הופעות חיות.
כי אני, באופן אישי, כמעט אף פעם לא קונה אותם.
זה אולי נשמע קצת מוזר, במיוחד ממישהו שאוהב מוזיקה. הרי לכאורה, מה יכול להיות יותר טוב? לקחת הופעה שהייתה חד־פעמית, להקליט אותה, ולהביא אותה הביתה.
אז זהו… שיש כאן בעיה קטנה.
הופעה חיה והאזנה למוזיקה בבית הן שתי חוויות שונות לגמרי.
כי לפעמים אני חושב שאנחנו מנסים בכוח לקחת משהו שנועד לקרות ברגע מסוים, במקום מסוים, ובאווירה מסויימת ולהכניס אותו לסלון, ולא תמיד זה עובד.
תחשבו רגע על אלבום אולפן. אלבום אולפן הוא לא סתם תיעוד של מישהו שמנגן שיר.
הוא יצירה שנבנית, לפעמים במשך חודשים.
מוסיקאים נכנסו לאולפן, סידרו להם את המיקרופונים, בדקו את האקוסטיקה, הקליטו שוב ושוב, עשו טייק אחרי טייק. עשרים טייקים. שלושים טייקים. וגם יותר. ואז בוחרים את הטייק הכי טוב.
ואז אולי מחברים חלק מהטייק הזה עם חלק מטייק אחר.
ומקליטים כלי נגינה. שירה. קולות רקע. אפקטים.
ואז מגיע המיקס, ונותנים לכל ערוץ את המקום שלו.
הבס קצת ימינה? לא. אולי קצת שמאלה. התופים חזקים מדי. הגיטרה צריכה להיות קצת יותר רחוקה. הקול צריך להיות קצת יותר קדימה. ואז עוד שינוי קטן. ועוד אחד. ועוד אחד.
ושניה לפני המיקס הסופי תמיד אפשר לתקן.
עד שמגיע הרגע שבו כולם יושבים באולפן, מקשיבים ואומרים:
“זהו. השיר מוכן.”
וזה היה רק שיר אחד באלבום, הפעולה הזו חוזרת על עצמה לכל שיר ושיר באלבום. לפעמים שלב המיקסים הסופיים לבדו יכול לקחת ימים, אולי שבועות, חודשים, ואולי יותר, ולמה לא לשלוח את המאסטרים לאולפן משוכלל יותר איפה שהוא בלונדון או בגרמניה ולעשות את המיקסים שם?
כי בסופו של דבר, האלבום צריך להישמע בדיוק כמו שהאמן, או המפיק המוסיקלי תיכנן אותו.
וזה בדיוק מה שאני אוהב. אני רוצה לשמוע את השיר כפי שהוא נבנה, כפי שהוא הוקלט, עם כל הפרטים הקטנים. עם הצליל המדויק של הגיטרה. עם האפקט המסויים שנבחר להיות על השירה.
עם הסינתיסייזר שנמצא בדיוק במקום שבו הם רצו שהוא יהיה.
ותסכימו איתי שיש לכם המון אלבומים שאתם מכירים בעל פה כבר עשרות שנים, אבל עדיין מגלים פתאום איזה צליל קטן ברקע שלא שמנו לב אליו קודם.
וזה בדיוק הקסם של אלבום אולפן.

עכשיו, להופעה החיה. וזה משהו אחר לחלוטין.
הופעה חיה היא לא ניסיון להגיע לשלמות. הופעה חיה היא רגע חד־פעמי שנתפס על מכשיר ההקלטה.
הזמר יכול לפספס מילה, הגיטריסט יכול לפספס צליל, המתופף יכול להיכנס קצת מוקדם מדי. לפעמים המיקרופון עושה בעיות. לפעמים הגיטרה יוצאת מכיוון.
אז נכון, לפעמים דווקא הדברים האלה הופכים את ההופעה למיוחדת. אבל זה כי היית שם, וחווית את הרגע הזה. כי עמדת בתור שמונה שעות בקור מקפיא עצמות עד שפתחו את השערים, וחיכית עוד 3 שעות עד שתתחיל ההופעה, עד שיגיע הרגע האדיר של הצליל הראשון שמשאיר בכם את הזכרון של ההופעה הזו הרבה זמן אחרי שהיא תסתיים. וגם שהזמר צעק “אתם קהל מדהים” הרגשת שהוא התכוון בין השאר גם אליך.

עכשיו תנסו לקחת את אותו רגע הביתה. אתם בסלון עם כוס קפה, או באוטו בדרך לעבודה ומאזינים להקלטת ההופעה. הסולן צורח “גוד איבנינג תל אביב !” אבל אתם תקועים בפקק על איילון. זה לא אותו הדבר, נכון?
וזו בדיוק הבעיה שלי עם הרבה אלבומי הופעות. מה שהיה מדהים בתוך אולם מלא אנשים, לא תמיד עובד כשמוציאים אותו מההקשר.
זה קצת כמו לראות משחק כדורגל באצטדיון. לא שאני מבין גדול בכדורגל, אבל אני חושב שזה די דומה.
כשאתה שם אתה חש את האווירה, את הקהל, אתה צורח עם כולם כשיש גולים. אבל כשתראה את ההקלטה של המשחק בטלויזיה תיזכר שהיית שם, אבל זה לא אותו הדבר.

וככה אני מרגיש לפעמים לגבי אלבומי הופעות חיות. אני לא אומר שאין אלבומי הופעות מצוינים.
ברור שיש. ויש כאלה ביצועים שנותנים לשיר חיים חדשים, בעיבוד אחר, סולו גיטרה יותר ארוך, סולו תופים, הקהל שר את הפזמון החוזר… ואז אתה לא מקבל רק “צילום” של ההופעה, אלא גירסה חדשה של המוזיקה,
וזה כבר משהו אחר.
אבל בהרבה מאלבומי ההופעה מדובר פשוט בניסיון לשחזר את אלבום האולפן מול קהל. משפצים ומלטשים את ההקלטה לאחר מכן באולפן, מתקנים ובהרבה מהמקרים גם ממקססים את ההקלטה מחדש, ולעיתים אפילו “מרכיבים” את אלבום ההופעה מהקלטות של כמה הופעות בסיבוב ההופעות של הלהקה, ולוקחים את הביצועים הטובים ביותר כדי ליצור משהו מושלם, שלא היה באמת.
ושם אני מתחיל לשאול את עצמי:
למה אני צריך את זה?
למה לשמוע את השיר עם רעש של קהל ברקע, עם מישהו שצועק באמצע, עם מחיאות כפיים שמכסות את תחילת השיר? למה לא פשוט לחזור לגרסת האולפן? כי שם, מבחינתי, נמצא הדבר האמיתי.
אני לא צריך לשמוע בהקלטה שהזמר אומר “אתם קהל מדהים!” ולשמוע את כולם צורחים מהתלהבות.
כי תכלס הוא לא אמר את זה רק בהופעה שאני הייתי בה. זה משפט קבוע, בכל הופעה, בכל עיר ובכל מדינה, וזה חלק מהחוויה, כמובן.
אבל כשאני בבית? אני לא בטוח שאני צריך את זה.
אני מעדיף את המוזיקה.
בשבילי, אלבום אולפן הוא כמו סרט קולנוע.
הוא עבר עריכה, תאורה, סאונד, בחירת זוויות. לכל סצינה יש סיבה, לכל שיר באלבום יש מיקום מסויים ותפקיד. והופעה חיה צריכה להיות חוויה, משהו שקרה פעם אחת , כשהייתי בו. לא תמיד משהו שאתה צריך לשמר על מדף.
אז בטח תגידו שיש מקום לשני הדברים.
יש את אלבום האולפן — שבו המטרה היא להגיע למשהו הכי קרוב שאפשר לשלמות שהאמן דמיין.
ויש הופעה חיה — שבה המטרה היא לא שלמות אלא ביצוע.
אני אוהב הופעות חיות.
אני פשוט לא תמיד רוצה לקחת אותן הביתה.
כי בשבילי, מוזיקה חיה היא משהו שצריך להיות שם, באותו הלילה, ברגע שלא יחזור.
והקלטת האולפן היא כבר חוויה אחרת לגמרי. זו המוזיקה כפי שנבנתה ועוצבה, כפי שהאמנים רצו שנשמע אותה.
אז כן — אני יודע שיש אנשים שחיים על אלבומי הופעות ומעדיפים את הגרסאות החיות על פני המקור.
יש כאלה שאומרים שדווקא על הבמה האמן הוא במיטבו.
ויכול להיות שהם צודקים.
אבל בשבילי?
תנו לי את גרסת האולפן.
בלי הצרחות.
בלי מחיאות הכפיים.
בלי “מה נשמע, תל אביב?!”
תנו לי לשמוע את השיר.
בדיוק כמו שהוא נועד להישמע.
הופעה חיה היא הופעה חיה, והקלטה היא הקלטה.
שני עולמות שונים, ושניהם נהדרים.
אני, באופן אישי, לא תמיד מרגיש שהם צריכים להיפגש.

ועכשיו השאלה הנשאלת היא מה אתם מעדיפים?
את גרסת האולפן המלוטשת והמדויקת?
או דווקא את הרגע החד־פעמי, עם כל הטעויות, ההפתעות והאנרגיה של הופעה חיה?
יכול להיות שבסופו של דבר, השאלה האמיתית היא לא איזו גרסה טובה יותר.
אלא איזה סוג של חוויה אנחנו מחפשים כשאנחנו לוחצים על ה-Play.

רוצים להגיב לי?
זה הפוסט בעמוד הפייסבוק שלי.