פרק 10 – לונדון המתה

הכתב (כמספר הסיפור): 

היו תריסר גופות על דרך יוסטון, המראה שלהן היטשטש מהאבק השחור, הכול דמם, בתים נעולים וריקים, חנויות סגורות – אבל בוזזים לקחו אוכל ויין, ומחוץ לחנות תכשיטים כמה שרשראות זהב ושעונים היו מפוזרים על הרצפה. 

החייזרים: אולה! 

הכתב (כמספר הסיפור):

עצרתי, בוהה לכיוון מקור הרעש, זה נראה כאילו שמצבור בתים מצא את הקול לפחד ולבדידות שלו. 

החייזרים: אוּלה!

הכתב (כמספר הסיפור):

הבכי השומם חלחל בראשי. היללות השתלטו עלי. הייתי מאוד עייף, רעב, צמא והרגליים שלי כאבו. למה נדדתי לבד בעיר המתים? למה אני בחיים, כשלונדון שוכבת במלואה במעטה השחור שלה? הרגשתי בדידות בלתי נסבלת, נסחף מרחוב לרחוב ריק, נמשך ללא הרף לעבר היללה.

החייזרים: אוּלה! 

הכתב (כמספר הסיפור):

ראיתי מעבר לעצים של פרימרוז היל, את מכונת המלחמה שממנה הגיעה היללה. עברתי את תעלת ריג׳נס. שם עמדה מכונה שנייה, זקופה, ללא ניע כמו הראשונה.

החייזרים:  אוּלה! אוּל- 

הכתב (כמספר הסיפור): 

לפתע, הקול גווע. פתאום השממה והבדידות הפכו קשות מנשוא. בזמן שהקול נשמע, לונדון עדיין נראתה בחיים. עכשיו פתאום, היה שינוי, משהו חלף – וכל שנותר היה שקט קודר. הבטתי למעלה וראיתי מכונה שלישית. היא הייתה זקופה וחסרת תנועה, כמו האחרות. ואז פתרון השתלט עלי, אני אתן את חיי לחייזרים, כאן ועכשיו. צעדתי בחוסר זהירות לכיוון הטיטאן וראיתי שקבוצה גדולה של ציפורים שחורות חגות ומתאספות סביב הכיפה. התחלתי לרוץ לצד הדרך. לא חשתי פחד, רק שמחה פראית, רועדת, בזמן שרצתי במעלה הגבעה לכיוון המפלצת חסרת התנועה. מחוץ לכיפה נתלו פיסות אדומות, שהציפורים השחורות ניקרו וקרעו. מעדתי במעלה הרכס של פריימרוז היל, ומחנה החייזרים היה מתחתיי. זה היה מרחב אדיר, ומפוזרים בו, במכונות ההפוכות שלהם, היו החייזרים – מתים… הרוגים, אחרי שכל אמצעי האדם כשלו, בידי היצורים הצנועים בכדור הארץ, חיידקים, חיידק קטנטן בלתי נראה! הפולשים הגיעו ושתו ואכלו; בני הברית המיקרוסקופיים שלנו תקפו אותם. מאותו רגע, הם היו אבודים!