פרק 4 – סתיו נצחי

הכתב (כמספר הסיפור):

במשך שלושה ימים נאבקתי בדרכים עמוסות בפליטים חסרי בית עם נטל הקופסאות והצרורות המכילים את דברי הערך שלהם. כל מה שהיה יקר ערך עבורי היה בלונדון, אבל עד שהגעתי לבית הלבנים האדומות הקטן שלהם, קארי ואביה כבר לא היו. 

השמש הקיצית שוקעת בזמן שהשנה חולפת
וימים אפלים מתקרבים
רוחות החורף יהיו קרות יותר
עכשיו כשאינך כאן

אני צופה בציפורים עפות דרומה לרוחב השמיים הסתוויים
ואחד אחרי השני הם נעלמים
הלוואי שהייתי עף איתם
עכשיו כשאינך כאן

כמו השמש בין העצים באת לאהוב אותי
כמו עלה ברוח עפת

נהגנו לבעוט את דרכנו דרך גלימת הזהב של הסתיו
תמיד אהבת את הזמן הזה בשנה
עלי השלכת האלה נותרים באין מפריע
בגלל שאינך כאן
בגלל שאינך כאן
בגלל שאינך כאן

הכתב (כמספר הסיפור):

לפתע אש דילגה מבית לבית, האנשים נבהלו וברחו – ואני נסחפתי איתם, חסר מטרה ואבוד ללא קארי. לבסוף התקדמתי מזרחה לעבר האוקיינוס, ותקוותי היחידה להישרדות – ספינה שיוצאת מאנגליה.

כמו השמש בין העצים באת לאהוב אותי
כמו עלה ברוח עפת

מטר עדין נופל ברכות על עיני העייפות
כמו מסתיר דמעה בודדה
חיי יהיו כסתיו נצחי
בגלל שאינך כאן
בגלל שאינך כאן
בגלל שאינך כאן

הכתב (כמספר הסיפור):

בזמן שמיהרתי דרך קובנט גארדן, בלאקפריירס, בילינגסגייט, עוד ועוד אנשים הצטרפו לגירוש ההמוני הכואב. נשים עצובות ועייפות, ילדיהן מועדים ומוכי דמעות, גבריהן מרירים וכועסים, העשירים מחככים כתפיים עם קבצנים ומנודים. כלבים נהמו וייבבו, והרסנים של הסוסים היו מכוסים בקצף… פה ושם היו חיילים פצועים חסרי אונים כמו השאר. ראינו חצובות משתכשכות במעלה התמזה, חותכות דרך גשרים כאילו היו נייר – גשר ווטרלו, גשר ווסטמינסטר. אחד הופיע מעל הביג בן. 

חייזרים: אולה!

הכתב (כמספר הסיפור):

אף פעם בהיסטוריה של העולם לא הייתה כמות כה גדולה של בני אדם שזזה וסבלה ביחד. זו לא הייתה צעדה ממושמעת – זו הייתה שעטת בהלה – ללא סדר וללא מטרה, שישה מיליון אנשים לא חמושים ולא מוגדרים, שועטים קדימה. זו הייתה תחילת תבוסתה של ציביליזציה, תחילתו של טבח האנושות. קהל עצום הלם בי לכיוון אוניית הקיטור שהייתה עמוסה ממילא. הסתכלתי למעלה בקנאה באנשים הבטוחים על הסיפון – ישר בעיניה של אהובתי קארי! כשראתה אותי היא התחילה להיאבק בדרכה אל עבר קרש היציאה מהאונייה. באותו הרגע בדיוק זה התרומם, וקיבלתי מבט חטוף אחרון של פניה המיואשות בזמן שהקהל משך אותי ממנה.

כמו השמש בין העצים באת לאהוב אותי
כמו עלה ברוח עפת

נהגנו לבעוט את דרכנו דרך גלימת הזהב של הסתיו
תמיד אהבת את הזמן הזה בשנה
עלי השלכת האלה נותרים באין מפריע
בגלל שאינך כאן
בגלל שאינך כאן
בגלל שאינך כאן

חייזרים: אולה!