פרק 3 – החייל ומכונות המלחמה

הכתב (כמספר הסיפור):

רעש הדפיקות מהבור ופעימות הרובים התחזקו. הפחד שלי התגבר לרעש שמישהו מתגנב לביתי. ואז ראיתי אותו – חייל צעיר, מעורער ומלוכלך מדם ועפר. 

החייל: יש פה מישהו?

הכתב: תיכנס. הנה – תשתה את זה. 

החייל: תודה לך.

הכתב: מה קרה? 

החייל: הם כיסחו אותנו. מאות מתים, אולי אפילו אלפים. 

הכתב: קרן החום?

החייל: החייזרים! הם היו בתוך מכונות המלחמה שהם הכינו – יצורים מסיביים מתכתיים על רגליים! מכונות ענקיות שהלכו – הם תקפו אותנו! הם כיסחו אותנו! 

הכתב: מכונות? 

החייל: מכונות מלחמה! מרימים אנשים, זורקים אותם לעצים. פשוט חתיכות מתכת, אבל הם ידעו בדיוק מה הם עושים. 

הכתב: המממם. יש עד צילינדר שנחת אתמול בלילה. 

החייל: כן. נראה שזה נחת בלונדון. 

הכתב: לונדון! קארי! לא חלמתי שנשקפת סכנה לקארי ולאביה, במרחק כה רב מכאן. אני חייב לנסוע ללונדון במיידי. 

החייל: ואני חייב לדווח למפקדה – אם בכלל נשאר ממנה משהו. 

הכתב (כמספר הסיפור):

בבייפיט (כפר באנגליה) נתקלנו בפונדק, אך הוא היה נטוש. 

החייל: כולם מתים? 

הכתב: לא כולם. תסתכל! שישה תותחים עם לוחמים דרוכים.

החייל: זה חץ וקשת נגד ברק, הם לא ראו את קרן החום עדיין. 

הכתב (כמספר הסיפור):

מיהרנו לאורך הדרך לוויבריג׳. לפתע היה פיצוץ עז. האדמה התרוממה, חלונות התנפצו וענני עשן התפרצו לאוויר.

החייל: תראו! הנה הם! מה אמרתי לכם? 

הכתב (כמספר הסיפור):

במהירות, זה אחר זה, ארבע ממכונות המלחמה הופיעו. חצובות מפלצתיות, גבוהות יותר מהצריחים הכי גבוהים, צועדות מעל עצי האורן ומועכות אותם. מנועים מהלכים ממתכת מנצנצת. לכל אחת מהם היה רובה גדול והבנתי באימה שראיתי את הדבר הנורא הזה בעבר. מכונה חמישית הופיעה מרחוק. היא התרוממה לגובה מקסימלי, הרימה את הרובה גבוה – וקרן החום האיומה הכתה בעיר. בזמן הזה צהלו כל חמשת מכונות המלחמה ופלטו יללות מחרישות אוזניים, חזקות כמו רעם.

חייזרים: אולה! אולה! 

הכתב (כמספר הסיפור):

ששת התותחים שראינו ירו בו זמנית, מפוצצים את אחת ממכונות המלחמה. החייזר בתוך המכונה הרוג, מושפרץ לכל כיוון, וכל מה שנותר מגוף המכונה הוא חתיכת מתכת מסתחררת באוויר לעבר השמדה. בזמן הזה המפלצות הנוספות התקדמו, אנשים ברחו בעיוורון, החייל ביניהם, אבל אני קפצתי למים והסתתרתי, עד שנגמר לי האוויר. עכשיו התותחים ירו שוב, אבל הפעם קרן החום הרסה אותם. 

החייזרים: אולה!

הכתב (כמספר הסיפור):

בהבזק לבן היא נורתה לאורך הנהר. צרוב, חצי מעוור ומיוסר, התנודדתי במים גועשים ושורקים לעבר היבשה. נפלתי, חסר אונים, בטווח הראייה של החייזרים, מצפה למוות. הרגל של מכונת המלחמה נחתה קרוב לראש שלי והתרוממה שוב, כשארבעת החייזרים סחבו את שאריות עמיתיהם שנפלו… והבנתי שניצלתי באורח נס. 

חייזרים: אולה! אולה! אולה!