פרק 8 – העשב האדום (חלק שני)

הכתב (כמספר הסיפור):

זחלתי לחריץ החלון החסום והצצתי דרך העשב. החייזרים, וכל המכונות שלהם, נעלמו! רועד, חפרתי את דרכי החוצה וטיפסתי לפסגת הרכס: אין חייזר באופק! היום נראה בהיר ובוהק אחרי המאסר שלי והשמיים כחולים זוהרים. עשבים אדומים כיסו כל פיסת אדמה אבל משב רוח עדין הניע אותם, והו, המתיקות שבאוויר. 

שוב הייתי בדרכי ללונדון דרך עיירות וכפרים שהיו הריסות שחורות, שקטות לחלוטין, שוממות, נטושות. האימפריה האנושית חלפה, נלקחה במהירות ללא שגיאות בידי היצורים האלה שהיו מורכבים ממוח בלבד. למרות המורכבות של הגוף האנושי, הם השתמשו בגופות בהתאם לצורכיהם. הם לא התעייפו, לא ישנו ולא סבלו, מאז שמחקו מהכוכב שלהם את החיידק הגורם לכל המחלות וגורמים נוספים למוות. 

החייל: עצור! מי הולך שם? 

הכתב: ארר, חבר. 

החייל: לך מכאן, זה השטח שלי.

הכתב: השטח שלך? למה אתה מתכוון? 

החייל: רק רגע… זה אתה! האיש ממייבורי הייל! 

הכתב: אלוהים אדירים! החייל! חשבתי שלבטח נשרפת. 

החייל: חשבתי שלבטח טבעת. 

הכתב: ראית חייזרים בסביבה? 

החייל: בכל מקום! ניצחו אותנו. 

הכתב: אנחנו לא יכולים לוותר. 

החייל: ברור שלא. עכשיו זה הזמן להתחיל להילחם. לא נגדם, כי אנחנו לא יכולים לנצח. עכשיו אנחנו חייבים להילחם להישרדות. אני סבור שנצליח. יש לי תוכנית.