פרק 7 – נפש האדם

הכתב (כמספר הסיפור):

לפתע הבחנתי בגופה של כומר, שוכבת בתוך הריסות חצר כנסייה. הרגשתי שאני לא מסוגל להשאיר אותו לרחמי העשב האדום והחלטתי לקבור אותו בצורה מכובדת. 

בת׳: נתנאל! נתנאל! 

הכתב (כמספר הסיפור): 

עיניו של הכומר נפתחו. הוא בחיים! 

בת׳:  נתנאל! ראיתי את הכנסייה עולה בלהבות! אתה בסדר? 

כומר: אל תגעי בי! 

בת׳: אבל זאת אני – בת׳. אשתך. 

כומר: לא. את אחת מהם. שד! 

בת’ (לכתב): הוא הוזה! 

כומר: שקרים! ראיתי את את סימן השטן.

בת׳: מה אתה אומר? 

כומר: ההבזק הירוק בשמיים. השדים. לו היו פה כל הזמן בליבנו ובנפשנו – רק מחכים לסימן ממנו. ועכשיו הם הורסים את העולם שלנו. 

בת׳: אבל הם לא שדים – הם חייזרים. 

הכתב: אנחנו חייבים לעזוב את המקום. 

בת׳: תראו! יש בית שנותר עומד! בוא, נתנאל במהירות! 

הכתב (כמספר הסיפור): 

תפסנו מחסה בבית ועשן שחור התפשט ולכד אותנו בפנים. ואז מכונת מלחמה הגיעה מהצד השני של השדה, מרססת סילוני אדים שהפכו את העשן לאבק כבד ושחור. 

חייזרים: אולה! 

בת׳: אלוהים אדירים – תעזור לנו! 

כומר: הקול של השטן נשמע בארץ! 

הקשיבו, אתם שומעים אותם מתקרבים, בחיפושם אחר החוטאים?
ניזונים מכוח הפחד שלנו והרוע שבתוכנו?
התגלמות יצירת השטן של מה שפחדנו ממנו
שהשדים יגיעו, כל החיים ייחלו למוות.

חייב להיות משהו ששווה לחיות למענו
חייב להיות משהו ששווה לנסות למענו
אפילו משהו ששווה למות למענו
ואם אדם אחד יוכל לעמוד באומץ
חייבת להיות תקווה לכולנו
איפשהו, איפשהו בנפש האדם

פעם היה זמן שהאמנתי ללא היסוס
שכוחם של אהבה ואמת יגבר על הכול
בשם הישועה, אימרו לי איזה מן נשק הוא אהבה כשזה מגיע למלחמה
ועד כמה הגנה היא האמת מול כוחו של השטן

חייב להיות משהו ששווה לחיות למענו
חייב להיות משהו ששווה לנסות למענו
אפילו משהו ששווה למות למענו
ואם אדם אחד יוכל לעמוד באומץ
חייבת להיות תקווה לכולנו
איפשהו, איפשהו בנפש האדם

בת׳: אנשים אהבו אותך ובטחו בך, באו אליך לעזרה. 

כומר: האם לא הזהרתי אותם שזה יקרה? ״עימדו על המשמר״, אמרתי, ״שכן הרשע לא נח לעולם״, אמרתי, ״גרשו את השטן!״ אבל לא, הם לא הקשיבו. השדים בתוכם גדלו והתעצמו עד שהשטן נתן את הסימן שלו והשמיד את העולם שהכרנו. 

לא נתנאל
הו לא נתנאל
לא, נתנאל, לא

חייב להיות יותר בחיים
חייבת להיות דרך שאנחנו נוכל להחזיר לחיים
את האהבה שהכרנו
לא, נתנאל, לא

חייב להיות יותר בחיים
חייבת להיות דרך שאנחנו נוכל להחזיר לחיים
את האור שאיבדנו

עכשיו חשכה ירדה על אדמתנו וכל תפילותינו לא יצילו אותנו
כמו טיפשים נתנו לרוע להשתלט על הנשמות שאלוהים נתן לנו
למזבח הרשע הובלנו כצאן לטבח
כשהשדים יגיעו, השורדים יקנאו במתים!

חייב להיות משהו ששווה לחיות למענו
(לא, אין כלום!)
חייב להיות משהו ששווה לנסות למענו
(אני לא מאמין לזה)
אפילו משהו ששווה למות למענו
ואם אדם אחד יוכל לעמוד באומץ
חייבת להיות תקווה לכולנו
איפשהו, איפשהו בנפש האדם

כומר: תשכחו מטוּב וחמלה. הם נעלמו. האם לא הזהרתי אותם? ״התפללו״, אמרתי! ״השמידו את השטן״, אמרתי! הם לא הקשיבו! יכולתי להציל את העולם! אבל עכשיו זה מאוחר מדי! מאוחר מדי!!! 

לא נתנאל
הו לא נתנאל
לא, נתנאל, לא

חייב להיות יותר בחיים
חייבת להיות דרך שאנחנו נוכל להחזיר לחיים
את האהבה שהכרנו
לא, נתנאל, לא

חייב להיות יותר בחיים
חייבת להיות דרך שאנחנו נוכל להחזיר לחיים
את האור שאיבדנו

כומר: אלוהים אדירים! צילינדר נחת על הבית! ואנחנו תחתיו – בבור! 

הכתב (כמספר הסיפור):

החייזרים הקדישו את הלילה לבניית מכונה חדשה. עכביש שפוף מתכתי עם צבתות ענקיות מובנות – אבל גם לזה הייתה כיפה שבה ישב החייזר. צפיתי בזה רודף אחר אנשים לאורך שדה. זה תפס אותם בזריזות וזרק אותם לסל מתכתי גדול שהיה בגבו. 

כומר: בת׳! היא מתה! קבורה מתחת להריסות למה? שטן! למה לקחת את אחד משלך? 

יש קללה על האנושות
עדיף כבר שנוותר
לתת לשטן, לשטן לקחת את נפש האדם

הכתב (כמספר הסיפור):

כשהזמן עבר בכלא החשוך והמאובק שלנו הכומר נאבק ללא הרף בספקותיו. הזעקות שלו זימנו מוות לשנינו – ולמרות זאת ריחמתי עליו. ואז, ביום התשיעי, ראינו את החייזרים אוכלים. בתוך הכיפה של המכונה החדשה שלהם, הם ניקזו את הדם הטרי של גברים ונשים והזריקו אותו לתוך הורידים שלהם. 

כומר: אאאה! זה סימן! קיבלתי סימן! הם חייבים להימחק, ואני נבחרתי לעשות זאת! אני חייב להתעמת איתם עכשיו!

הכתב: לא, כומר, לא! 

כומר: המכונות האלה הן רק שדים בלבוש אחר! אני חייב להשמיד אותם עם התפילות שלי! אני חייב לשרוף אותם עם הצלב הקדוש שלי! אני חייב- 

הכתב (כמספר הסיפור):

עין סקרנית של חייזר הופיעה בחריץ החלון, צבת מאיימת חקרה את החדר. גררתי את הכומר למטה למרתף הפחם. שמעתי את החייזר מגשש במנעול הדלת. בחשכה ראיתי את הצבת נוגעת בדברים: קירות, פחם, עץ. ואז, היא נגעה במגף שלי. אני כמעט צעקתי. לזמן מה הצבת עמדה ללא ניע, ואז, בקליק היא תפסה משהו: הכומר! בתזוזה איטית ומלאת כוונה, גופו חסר ההכרה נגרר ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי למנוע זאת.