כאן לעולם? | אורן עמרם ומיכל אבן

בכ”ב בניסן, תשפ”ג (13 באפריל, 2023) נפל דבר במדינת ישראל עם בואו לעולם של השיר העברי הראשון “כאן לעולם”, שמבוסס על בינה מלאכותית.
הוגי הרעיון ויוצרי השיר היו בני אדם (טל פורר, רועי מכלוף ורון ביטון בשיתוף עם חברת המוזיקה session 42, חברת הסטארט אפ AIODE ו”כאן” (תאגיד השידור הישראלי),
אבל השירה הייתה של קולות מלאכותיים שנוצרו באמצעות דגימות קול רבות של עפרה חזה ז”ל וזוהר ארגוב ז”ל. התוצאה הוצגה כשיר חדש של שני הזמרים שכבר אינם בחיים.

רדיו פלוס היא תחנת מוזיקה; תחנת רדיו של אוהבות ואוהבי מוזיקה למען אוהבות ואוהבי מוזיקה. ככאלה, לא יכולנו להישאר אדישים לאירוע הזה בעולם המוזיקה, וכמו דיונים רבים שהתקיימו על השיר במסגרות
שונות, גם אצלנו היה אחד כזה. חלקו בשיחות פנימיות, חלקו בתכניות ששודרו וחלקו המשיך בשיחות אחד על אחד בינינו אצל מי שהתקשו כנראה להניח לו; ולא רק בשל השיר המסוים הזה, אלא בגלל המשמעות של
עצם הפקתו באופן שהופק. שניים כאלה ש… איך נגיד… קצת נרעשו מהעניין הם אורן עמרם ואני, ובסוף הרגשנו שאחרי שחשבנו על זה ודיברנו על זה, גם בינינו, גם ברשתות החברתיות, גם עם קולגות ואפילו בתכניות שלנו, אנחנו רוצים גם לכתוב את זה ולהניח את זה עבורכן ועבורכם כאן. אז, בכבוד המתבקש, מנהלים תחילה.

בשנת 2525 | אורן עמרם

“בשנת 2525 , אם האדם בכלל יחיה עד אז,
כל מה שאתה חושב, עושה ואומר יהיה בתוך גלולה קטנה שתיקח מידי יום.
הידיים שלך לא יתפקדו וגם לא הרגליים, כי המכונות יעשו את זה בשבילך.
לא תצטרכי בעל, לא תצטרך אישה, תוכלו לבחור את הילדים שלכם מתוך מבחנה;
וכנראה שאלוהים יצטרך להשמיד הכל ולהתחיל מהתחלה”.
(In the Year 2525 (Exordium & Terminus), Rick Evans)

השבוע נזכרתי בקלאסיקה הזאת של זייגר ואוונס (Zager and Evans) משנת 1969 שמספרת מה יהיה בשנת 2525. סוג של מדע בדיוני, בחלקו. ולמה נזכרתי ככה פתאום בשיר הזה אתם שואלים?

אז אם עדיין לא שמעתם, שיר ישראלי חדש ומיוחד יצא לאור; דואט בין זמרת שלא איתנו כבר 20 שנה, וזמר שלא כאן כבר 40 שנה – עפרה חזה וזוהר ארגוב. שיר שהוקלט על ידי בינה מלאכותית, סוג של טכנולוגיה
חדשנית שלמדה את הקולות שלהם ויצרה מזה שיר חדש. איזה כייף לשמוע שוב את עפרה חזה או את זוהר ארגוב בשיר חדש, גם אם זה בכאילו, נכון? האמת שלא, לא נכון. ואם יורשה לי, “זוהר ארגוב” בהקלטה הנ”ל נשמע בכלל כמו חיקוי של אלי פיניש.

יש מצב שהבינה המלאכותית סרקה בטעות את את אלי פיניש מחקה את זוהר ארגוב?
בתמונה: אלי פיניש בדמותו של זוהר ארגוב בתכנית “ארץ נהדרת”. קרדיט: צילום מסך ערוץ 12.

שתבינו, אני לא נגד נוסטלגיה. נוסטלגיה הוא שמי השני. אני אוהב את האומנים הישנים והטובים. אבל את המקור. לא מוטציות של תוכנות עתידיות.
מסכים איתכם שהתגובה הראשונית של כולנו הייתה “וואו” ו”איזה מגניב!”, אבל ברשותכם בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה.
שם, עם הבינה המלאכותית הזאת לא יהיה צורך בכותבים, סופרים, ציירים, מלחינים.
הבינה המלאכותית תחשוב, תכתוב, תצייר, תלחין ותיצור במקומנו.
כבר היום, עם התוכנות המשוכללות שיש לתקליטנים (תחום שבו אני עוסק), כל ילד זב חוטם יכול לקנות בגרוש וחצי מחשב, תוכנה וקונטרולר משוכלל והם כבר יעשו לו את כל העבודה. בלי להבין שום דבר
במוסיקה, כבר היום הוא יכול לעשות מיקסים בלי שום בעיה ולקרוא לעצמו דיג’יי, טייטל שכבר מזמן איבד את הייחודיות שהייתה לו לפני המון שנים.

כבר היום, עם התוכנות המשוכללות שיש לתקליטנים כל ילד זב חוטם יכול לקנות בגרוש וחצי מחשב, תוכנה וקונטרולר משוכלל והם כבר יעשו לו את כל העבודה.
(Photo by Leon-Pascal Janjic on Unsplash)

אם אתם אמנים ויוצרים חדשים בתחילת הדרך, קחו בחשבון שיש אפשרות שהתחרות שלכם על לבו של הקהל תהיה עם אלבום חדש של פרדי מרקורי, או אלביס פרסלי וזאת לא תהיה תחרות פשוטה בכלל.
אתם בעניין של פוליטיקה? מחר אדולף היטלר מלאכותי יקים מפלגה וירטואלית חדשה וינאם נאומים חדשים בפני כמה מטורללים שילכו אחריו.
ואפשר להמשיך לכל תחום בחיים שלנו שבו הבינה המלאכותית תעשה הכל במקומנו, תחליף אותנו, וביום מן הימים המכונות המסוכנות שהאדם בונה יביאו לסוף האנושות. אני יודע שזה נשמע כמו סרט מדע בדיוני,
אבל אם חושבים על זה, על מה שהטכנולוגיה כבר עושה, זה לא כל כך רחוק מהמציאות.

אבל היי, מצד שני, יש מצב שבזכות הטכנולוגיה הזאת אני אוכל להשיג יום אחד הקלטה לרדיו מג’ון לנון שבה הוא יגיד:
HELLO, I AM JOHN LENNON AND YOU ARE LISTENING TO SOLID GOLD WITH OREN AMRAM
מצד שלישי, התוכנה הזאת תחליף גם אותי, כי מי יצטרך שדרנים בכלל.

אז עם כל הכבוד לפרויקט הזה של עפרה חזה וזוהר ארגוב, אנחנו מתלהבים מטכנולוגיה שבסופו של דבר תגרום לצאצאים שלנו להיות חסרי כל תועלת על פני כדור הארץ הזה.
ותחשבו על זה (כל עוד למחשבות שלנו יש ערך).

גם אם תקראו לזה עפרה חזה, תוסיפו לזה תמונה של עפרה חזה ותעשו לזה קול שדומה לעפרה חזה, זאת לא תהיה עפרה חזה | מיכל אבן

מאז שהייתי ילדה, עפרה חזה ז”ל הייתה הזמרת שאני הכי אוהבת. בזכות הקול שלה, השירים ששרה, הדברים שאמרה וכל מה שהיא ייצגה והציגה. לכן, עבורי לכתה מהעולם הייתה מצערת וכואבת.
מוזיקה עבורי, היא חלק מהאוויר שאני נושמת. הידיעה שלא יהיו בו יותר שירים חדשים של עפרה חזה, דיללה אותו והפחיתה מאיכותו. המשכתי להאזין לה ואני מאזינה לה עד היום בהתרגשות והתפעלות מהקול והשירה המושלמת שלה. כל כך מסקרן לדעת איזה עוד שירים היא הייתה שרה ואיך היא הייתה נשמעת היום, אלא שלעולם לא נדע.
באחת הכתבות הרבות שנעשו על הדואט “כאן לעולם” כשהוא יצא, סופר כי השאלה ששאלו מפיקיו בפרויקט הזה, הייתה מה היה קורה לו עפרה חזה וזוהר ארגוב היו נכנסים היום לאולפן ומקליטים יחד שיר. זו שאלה
מצוינת, מעניינת ומפעילה את הדמיון, אבל. זו לא שאלה שאפשר לענות עליה וגם ההדמיה שעשו כאן במאמץ רב, בהשקעה רבה, לא נותנת תשובה לשאלה הזאת משתי סיבות עיקריות; האחת, עפרה חזה וזוהר ארגוב
אינם בין החיים למרבה הצער. לו היו בחיים ולו היו נכנסים לאולפן ושרים יחד, אז ורק אז היינו יודעים “מה היה קורה לו עפרה חזה וזוהר ארגוב היו נכנסים היום לאולפן ומקליטים יחד שיר”, כפי ששאלו את עצמם אנשי הפרויקט. הסיבה השנייה היא, שגם כשהיו בין החיים הם לא נשמעו כך. קטונתי מלנתח את מאפייני שירתו של זוהר ארגוב; בשעות ההאזנה שצברתי לשירים ששר היה די כשי להעריך את היכולות שלו, אבל לא מספיק כדי לזהות את חתימת הקול והשירה שהיתה רק שלו. אבל לעפרה חזה, שכאמור אני אוהבת מאז שהייתי ילדה האזנתי אין ספור פעמים. שרה, מתראיינת, מספרת ואם יורשה לי, לא משנה כמה דגימות לקחה ממנה הבינה המלאכותית, אני חושבת שאני אזהה את השירה של עפרה חזה גם כשאוזניי אטומות. מי שאהבו את הדואט החדש לא הבינו למה אני
אומרת שאפשר לזהות שזו לא עפרה חזה, הרי זה “נשמע בול כמוה!”, אמרו לי. אבל זה לא, והנה כמה דוגמאות:
לעפרה חזה הייתה דיקציה מושלמת, וההגייה שלה הייתה מדויקת גם כששרה. זה אתגר שהבינה המלאכותית לא עמדה בו באופן מלא.
כך למשל, במשפט “אין שחור או לבן האמת יש לה אלף פנים”, קשה להבין מה היא אומרת ואם ממש מתאמצים זה נשמע משהו כמו “איש שחור או לבן”.
כשהיא שרה את המשפט “כל התפילות שביקשתי”, אין במילה “ביקשתי” דגש באות ‘ב’. לעפרה זה לא היה קורה.
כשהיא שרה בפזמון את המשפט “כאן לתמיד אשאר”, קולה מגיע לגובה לא מוכר. זו לא היא. אולי היא יכלה לשיר את הצליל הגבוה הזה, אבל אני לא מכירה שיר שבו היא עשתה את זה בעבר.
וכשהיא שרה “התגעגעתי אלייך”, ה-ע’ שלה גרונית. כאן, כמו שאומר הביטוי, התחלתי לחשוד. שנים שעפרה חזה לא שרה עם ע’ גרונית. אני מנחשת שהבינה המלאכותית ליקטה את זה מהתקופה שלה עם סדנת תיאטרון שכונת התקווה שם היא עוד שרה כך; אבל מאז, ובוודאי החל משנת 1980, זה לא קיים. פשוט לא. עפרה חזה לא שרה ולא דיברה ב-ע’ גרונית.

יתכן שעבור מי שלא הכירו את השירה והשירים של עפרה חזה מקרוב ובאופן אינטימי, ההבדלים האלה עוברים ליד האוזן ועפרה חזה המלאכותית נשמעת להם בדיוק כמו עפרה חזה האמיתית, המלכותית. אבל למי שהכירו אותה ואהבו אותה בזכות הזמרת שהיא הייתה ומתגעגעים אל הזמרת שהיא הייתה ואל השירה שלה, המוצר המלאכותי הזה שהונדס כאן רחוק מלהחזיר להם, לנו, לי את עפרה חזה. ואין להתפלא על כך, היא הרי הייתה אחת ויחידה והיא, נפטרה כבר מזמן. כבר מזמן שהיא לא כאן. היא כבר לעולם לא תהיה כאן. יהיו כאן רק השירים שהיא שרה בחייה, בעצמה ובקולה. ואת זה, אפילו שיר שנקרא “כאן לעולם”, לא יכול לשנות.

ומילה אחרונה, על בינה מלאכותית באופן כללי ומדוע כדאי לחשוב פעם נוספת לפני שנותנים לה להשתלט על עולם היצירה גם אם בעתיד היא תצליח להגיע לתוצאות מושלמות.
מקובל לחשוש מהבינה המלאכותית בנימוק שהיא תגזול מהיוצרות והיוצרים את פרנסתם, אלא שנדמה לי שיש כאן סכנה נוספת גדולה אף יותר;
אנו זקוקות וזקוקים ליצירה לא רק כמקור הכנסה להתקיים ממנו, אלא כעשייה כדי להתקיים. נקודה. הנשמה שלנו זקוקה ליצירה, יודע זאת כל יוצר ויוצרת. מידג’רני מציירת פי מיליון יפה ממני, אבל הנפש שלי זקוקה
למפגשים האלה שבין העין, הלב והיד שלי שאוחזת בעיפרון, והיא זקוקה לדיאלוג שהן מנהלות ביניהן. הבינה המלאכותית יכולה ליצור שירים עבור זמרים גם בלי שהם ימותו. גם אם עפרה חזה ז”ל הייתה חיה היום (הלוואי), הבינה המלאכותית הייתה יכולה להוציא שירים במקומה ואולי להמונים זה אפילו היה נשמע טוב; אולי הם אפילו לא היו מבחינים בהבדל. אבל מה עם עפרה חזה עצמה? מה זה היה עושה לה אם היו לוקחים ממנה את התפקיד של מי ששרה? הרי לשיר היה צורך עמוק שלה ובלי לשיר וליצור אני תוהה מה היה הטעם לחיים עבורה.

——————-

A few weeks later…
מאז שסיימנו לכתוב את המאמר הזה ורגע לפני שפרסמנו אותו, קרו כמה דברים שהצדיקו עוד הערה אחת אחרונה.
בפסח, נפטר מאיר שלו ז”ל ושמונה ימים אחריו, יהונתן גפן ז”ל. שניהם היו סופרים, עיתונאים, פובליציסטים, מחזאים (רשימה חלקית בלבד). אם תתבקש הבינה המלאכותית לכתוב סיפור, או שיר, או טור דעה בסגנונו של שלו או גפן, יש להניח שכדרכה ואחרי שיעברו לא יותר משתי שניות, היא תמטיר עלינו גשם של מילים שעונות על המבוקש והנה לכן ולכם טור חדש, או שיר חדש, או סיפור חדש שלהם.
חדש? שלהם? האמנם? האם לאסוף את כל הסיפורים שכתב אדם, ללמוד את התכנים שלהם, המבנה, השפה ומי יודע עוד מה ואז לגבש מהם טקסט אחד, זה אכן סיפור חדש? האם תרצו לקרוא את הסיפור הזה? כלומר, מעבר לסקרנות לבדוק עד כמה זה מזכיר את הכותב שעליו התבססה הבינה המלאכותית. האם תרצו שימכרו לכם סיפור כזה כספרו החדש של מאיר שלו או של יהונתן גפן? האם אתם מאמינים שיש סיכוי שתקראו ספר כזה ותגידו לעצמכם: באנה, המאיר שלו הזה – גאון! האם יש בכן או בכם ציפייה לחיות בעולם שהכזב, שהפייק הוא לגיטימי בו?

פעמים רבות, אהבה לזמרת או צייר או סופרת תתחיל מאהבת היצירה ותתפתח לאהבת היוצרת או היוצר. כאלה אנחנו. לא מספיק לנו לאהוב תוצר מעולה, אנחנו רוצים לדעת מי האדם שעומד מאחוריו ומקווים לגלות שמדובר במישהו מעולה לא פחות; מישהו שנאהב את מי שהוא. זה חשוב לנו ומשמח אותנו לגלות שמאחורי הכשרון יש אומן או אומנית שאנחנו אוהבים גם את האדם שהם. להתעלם ממותה או מותו של אומן ולהתיימר לדעת להמשיך את יצירתם גם אחרי שהלכו לעולמם היא שגיאה כפולה, לכל הפחות: פעם אחת בעצם ההתחזות אליהם, כי כששופטים את התוצאה, זה מה שזה. זו התחפשות וזה חיקוי לא מוצלחים; ופעם שנייה משום שיש כאן התעלמות מכך שיוצרות ויוצרים הם לא רק שם על ספר, או קרדיט על טור דעה, או חתימה בתחתית ציור; הם גם רוח חיה שעומדת מאחורי היצירות שלהם, רוח חיה שממנה נובעת היצירה המסוימת שלהם. ללא הרוח החיה וללא שהם בין החיים, כל יצירה חדשה יכולה להיות לכל היותר בהשראתם, אבל לא שלהם.

– הסוף –
(אם רק תאפשרו להם)