TALK TALK – גאון ושמו מארק הוליס

הקדמה.
מתוך מאות האמנים של שנות השמונים, יש להקה אחת שתפסה אותי באופן מיוחד בכל סינגל ובכל אלבום.
וכמי שעקב אחריה מיומה הראשון (כמעט) עד יומו האחרון של הסולן ואסף כל תקליטון, כל 12 אינטש, כל אלבום בכל גירסה ובכל הוצאה, תמיד הופתעתי והוקסמתי מההתפתחות המאוד לא שיגרתית של ההרכב המיוחד הזה. לאחרונה מצאתי את עצמי חוקר לעומק על מארק הוליס, סולן הלהקה וכותב מרבית החומר, וככל שקראתי עליו יותר כך הערכתי אותו יותר , והמון קצוות לא מחוברים בקריירה שלו פתאום התחברו.
את המאמר הבא כתבתי אחרי קריאה של עשרות כתבות וראיונות איתו.
אני מניח שאין מישהו שאוהב את שנות השמונים ולא הכיר את TALK TALK, אבל אני די בספק עד כמה אתם מכירים אותם לעומק.
המאמר הזה בעיקר בשבילכם, אבל גם לאלו שלא מכירים, ורוצים לגלות את אחד ההרכבים הכי מעניינים והכי מגוונים מבחינה מוסיקלית שקמו בשנות השמונים.
ממליץ מאוד להאזין לאלבומים שלהם לפי סדר כרונולוגי, כיוון שזו הדרך היחידה להבין מה באמת עומד מאחורי הגאון הזה, ששמו מארק הוליס.
אם תדלגו על אלבום בדרך, עוד תחשבו בטעות שלא מדובר באותה הלהקה.

להשלמת החוויה, ממליץ לכם להאזין לשתי תכניות ששידרנו כאן ברדיו פלוס, ימים ספורים אחרי מותו של מארק הוליס.
תכנית לזכרו של מארק הוליס, סולן TALK TALK
תשע בתקליטיה 62 – סיפורה של להקת TALK TALK

Talk Talk הייתה להקה בריטית שהוקמה בשנת 1981 על ידי מארק הוליס.
היא החלה את דרכה כרביעייה שכללה את מארק הוליס, לשעבר חבר להקת The Reaction , סולן הלהקה וכותב כמעט כל החומר, לי האריס (תופים), פול ווב (גיטרה בס) וסיימון ברנר (קלידים). בשנותיהם הראשונות הישוו אותם לא פעם ל”דוראן דוראן”, לא רק ששמותיהם הורכבו ממילה אחת כפולה, הכיוון המוסיקלי שלהן היה די דומה בתחילת הדרך, היו חתומות באותה חברת תקליטים (EMI) וגם הופקו על ידי אותו מפיק (Colin Thurston). טוק טוק גם היתה להקת החימום של דוראן דוראן בסיבוב ההופעות שלה ב-1982.

הם השתמשו בהתחלה רק בסינתיסייזרים, כך טען מארק הוליס מאוחר יותר, משום שלא יכלו להרשות לעצמם כלי נגינה אמיתיים ואת המוזיקאים הדרושים כדי לנגן בהם, ולכן, בעקבות הצלחת שני אלבומיהם הראשונים במצעדים, השאפתנות להיות מיוחדים ושונים מכל מה שלמוסיקה של אותה תקופה היה להציע, גברה על הרצון להצליח, מה שמורגש מהאלבום השלישי ואילך.

Talk Talk הוציאה חמישה אלבומי אולפן בלבד בין השנים 1982-1991.

The Party’s Over (1982)
It’s My Life (1984)
The Colour of Spring (1986)
Spirit of Eden (1988)
Laughing Stock (1991)

אנחנו נסקור את התפתחות הלהקה על פי סדר האלבומים.

The Party’s Over

הלהקה הוציאה את הסינגל הראשון שלה, “Mirror Man”, בחברת התקליטים EMI בפברואר 1982. הסינגל לא זכה להצלחה גדולה, אך לאחר מכן, באפריל 1982 , יצא סינגל הנושא את שמה, “Talk Talk” (הקלטה מחודשת של שיר של The Reaction) שהגיע למקום ה-52 במצעד הבריטי. בעקבותיו , ב-12 ביולי 1982 הופיע אלבומה הראשון של הלהקה, The Party’s Over.
האלבום הופק על ידי Colin Thurston, שהיה מפיק הבית של דוראן דוראן ב-EMI באותה תקופה, ונבחר על ידי הוליס בגלל מעורבותו ב-Heroes של דיוויד בואי.
להיטי הטופ 40 הראשונים של הלהקה בבריטניה היו “Today” (מקום 14) ויציאה מחודשת של “Talk Talk” (מקום 23).
הסינגלים הללו הצליחו גם באירלנד, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד. הוצאה מחודשת של הסינגל “Talk Talk” הגיעה לטופ 75 בארה”ב. האלבום זכה להצלחה די בינונית בבריטניה והגיע למקום ה-21, ועד שנת 1985 הגיע למכירות של 60,000 עותקים, וכ-250,000 עותקים ברחבי העולם.

סיימון ברנר הקלידן עזב לאחר הסינגל “My Foolish Friend” שהופיע בשנת 1983, בין האלבום הראשון לשני, שהופק על ידי Rhett Davies, חבר להקת רוקסי מיוזיק. בשלב זה, Talk Talk הייתה שלישייה, וטים פריז-גרין הצטרף לסייע בהקלטת אלבומם השני, It’s My Life, וכמפיק הלהקה, קלידן ושותף בכתיבת השירים. למרות שתרם רבות ללהקה וחבר רביעי בפועל, פריז-גרין מעולם לא הצטרף רשמית ללהקה. ככזה, הוא לא ניגן עם הלהקה בסיבובי הופעות, ונעדר מחומרי הפרסום של הלהקה.

עם יציאתו של האלבום, כתב מבקר מגזין המוסיקה “Smash Hits” ניל טננט (לימים, סולן הפט שופ בויז) : “אווירה עצובה אחת מחלחלת לכל האלבום, כאילו הם מפצים על העובדה שהם היו רוצים לומר משהו חשוב אבל לא מצליחים לחשוב על מה לומר. ובכל זאת, מנגינות מושכות ופראזות סינתיסייזר בתוספת נגינת בס מחליקה משגשגות בהפקה הגדולה והמוקפדת. אילו רק היו מתעודדים, האלבום היה יכול להיות הרבה יותר מהנה.”

הסינגלים מהאלבום:

Mirror Man
Talk Talk
Today
Another Word (בגרמניה בלבד)
My Foolish Friend (בבריטניה בלבד, לא מופיע באלבום)

It’s My Life

האלבום השני It’s My Life הופיע ב-13 בפברואר 1983.
It’s My Life הגיע לטופ 5 בכמה מדינות אירופאיות, ביניהם שוויץ גרמניה והולנד (שם צעד במצעד האלבומים 64 שבועות רצופים) הודות להצלחה הבינלאומית הגדולה של הסינגל “Such a Shame” (שתיכף נתעכב גם עליו) שהפך ללהיט טופ 10 באוסטריה, איטליה, צרפת, גרמניה, הולנד ושוויץ. שיר הנושא של האלבום It’s My Life נכנס לטופ 40 בארה”ב, קנדה, צרפת, גרמניה, ניו זילנד והולנד.

הסינגל השלישי, “Dum Dum Girl”, זכה להצלחה בכמה מדינות אירופאיות ובניו זילנד, אבל בבריטניה האלבום והסינגלים שיצאו ממנו זכו להתעלמות (מקום 35 בלבד במצעד האלבומים) . למרות ההצלחה המסחרית, הלהקה התרחקה מהמיינסטרים בכוונה. הקליפ ל-“It’s My Life”, למשל, הציג את הוליס הרגזן שלועג ל”ליפ-סינק” (תנועות שפתיים המותאמות לפלייבק). לאחר שחברת התקליטים EMI מחתה, הם צילמו מחדש את הקליפ, והפכו אותו ל”ליפ-סינק” גס אפילו יותר.

האמן ג’יימס מארש עיצב את תמונת העטיפה הראשונה של האלבום It’s My Life . הוא המשיך לעצב את כל עטיפות הסינגלים , האלבומים והפוסטרים של הלהקה לאורך כל הקריירה שלה.
בשנת 2000, הוא נבחר למקום ה-872 ברשימת 1000 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים של קולין לארקין, מי שכתב את “אנציקלופדיית המוסיקה הפופולרית”, פרוייקט של 10 כרכים.

עוד קצת על השיר Such a Shame והקליפ שלו.
קודם כל, אין שיר בעולם עם סוף כמו לשיר הזה.

השיר “Such a Shame” נוצר בהשראת הרומן של לוק ריינהרט The Dice man. “איש הקוביות”, אחד הספרים האהובים ביותר על הוליס. זהו ספר על פסיכותרפיסט שפורסם בתחילת שנות ה-70, שבוחר כיצד לפעול במצב נתון בעזרת קוביית משחק. הקליפ על “Such a Shame” הוא ניסיון ויזואלי להעביר את הרעיון של הרומן:
בקליפ, מארק הוליס מגלם שישה תפקידים שונים על רקע וילון שחור ומסך קולנוע, והוא מופיע, הודות לרצפי הסצנות השבורות, תוך שהוא משנה במהירות את צבע בגדיו ורוקד תוך כדי שהוא מכה בראשו בידיו כדי להראות את ה”בושה”. הסרטון מואץ מהר ולאט בשוטים שונים. באחד, מארק הוליס נע לאט ביותר ומנסה לשמור על ליניאריות בתנועותיו. לאחר מכן הסרטון מואץ ומביא את תנועותיו למהירות “טבעית” וכתוצאה מכך כל שאר האלמנטים הנעים הנמצאים בסצנה נראים מהירים באופן לא פרופורציונלי.
ניתן לחבר את הנושאים החוזרים ונשנים של קוביות ובושה: כמעין גינוי להימורים או כהתייחסות לגורל שאנחנו אחראים עליו. בקטעים מסוימים, למעשה, הטקסט מדבר בדיוק על קוביות וגורל, על גורל וידיים רועדות, ולבסוף, על בושה.
הקוביות, המופיעות בסרטון שנוצר על ידי מחשב, נתפסות בצורה שגויה; למעשה, סכום הפאות הנגדיות של קובייה צריך תמיד להיות שווה ל-7, בעוד שכאן הזוגות המוצגים הם 2 עם 3, 4 עם 5, והזוגות המדויקים היחידים, 6 עם 1.

הסינגלים מהאלבום:

Dum Dum Girl
Such a Shame
It’s My Life
Renée

The Colour of Spring

The Colour of Spring הוא אלבום האולפן השלישי של Talk Talk, שיצא ב-17 בפברואר 1986.
האלבום, שנכתב על ידי מארק הוליס והמפיק טים פריז-גרין, משלב אלמנטים של ג’אז וארט פופ . בניגוד לאלבומים קודמים של Talk Talk, הלהקה זנחה לחלוטין את סגנון הסינת’-פופ, כמעט ואין בו סינתיסייזרים, במקומם השתמשו בגיטרות, פסנתר ואורגן.
האלבום הפך להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של Talk Talk בבריטניה, נכנס לעשירייה הראשונה עם מכירות של מעל 100,000 עותקים ושהה במצעד 21 שבועות רצופים, בין היתר בזכות הסינגל “Life’s What You Make It” שהגיע ל-20 הגדולים, סינגל שזכה גם להצלחה בינלאומית. סינגל נוסף, “Living in Another World”, נכנס ל-40 הגדולים בגרמניה, הולנד, שוויץ, בלגיה ואיטליה, ועל סף 40 הגדולים בבריטניה ובצרפת. בשלב זה, כל שירי Talk Talk נכתבו על ידי הוליס ופריז-גרין.

האלבום מהווה כגשר בין צליל הפופ המסונתז המוקדם של Talk Talk, לבין עבודתם המאוחרת יותר, המבוססת יותר על אלתור. למרות השימוש הנרחב בסינתיסייזרים בשני האלבומים הקודמים, הוליס הביע את סלידתו מהם, וקבע כי הם שימשו בעיקר מסיבות כלכליות וכי “אם הם לא היו קיימים, הייתי שמח”. במהלך הקלטת האלבום, הוליס האזין לעתים קרובות למוזיקה של קלוד דביסי ומלחינים נוספים מהמאה ה-18 וה-19.

The Colour of Spring הפך לאלבום האולפן המצליח והנמכר ביותר של הלהקה, ונכלל בספר “1001 אלבומים שאתם חייבים לשמוע לפני שאתם מתים”.

לצורך סיבוב ההופעות של 1986 ההרכב התרחב ל-8 אנשים, כשהמופע הבולט ביותר היה בפסטיבל הג’אז של מונטרה, ב-11 ביולי 1986, שיצא ב-DVD בשנת 2008 תחת הכותרת “Live at Montreux 1986”.

הסינגלים מהאלבום:

Life’s What You Make It
Living in Another World
Give It Up
I Don’t Believe in You

Spirit of Eden

הצלחת האלבום “The Colour of Spring” איפשרה ללהקה תקציב ולוח זמנים גדול יותר להקלטות אלבומה הבא.
בתחילת מרץ 1988, הלהקה סיימה להקליט את Spirit of Eden ושלחה קלטת של האלבום ל-EMI. לאחר האזנה לקלטת, נציגי EMI הטילו ספק בכך שהיא תוכל להצליח מסחרית. הם ביקשו מהוליס להקליט מחדש כמה שירים או להחליף חומר, אך הוא סירב לעשות זאת. עם זאת, עד שהאלבום הגיע לשלב המאסטר הסופי , חברת התקליטים הודתה שהאלבום הושלם באופן משביע רצון.

האלבום, הוקלט במשך למעלה משנה, ובהשתתפות מוזיקאים חיצוניים רבים, עם שירים שנכתבו על ידי מארק הוליס והמפיק טים פריז-גרין.
הלהקה, שעבדה לעתים קרובות בחושך, הקליטה שעות רבות של הופעות מאולתרות שהתבססו על אלמנטים של ג’אז, אמביינט, מוזיקה קלאסית, בלוז ודאב והאלבום מוקסס לבסוף באמצעות ציוד דיגיטלי חדשני באולפני Wessex בלונדון בין השנים 1987 ו-1988,
הקלטות ארוכות אלה עברו עריכה נרחבת ועיבוד מחדש לאלבום בפורמט דיגיטלי ברובו.
התוצאה הייתה שילוב של רוק, ג’אז, מוזיקת ​​קלאסית ומוזיקת אמביינט, סטייה קיצונית מהקלטות הסינת’-פופ המוקדמות יותר של Talk Talk, ומאוחר יותר יזכו לקרדיט כחלוצות בז’אנר ה”פוסט-רוק”.

הלהקה הודיעה כי לא תנסה לשחזר את האלבום בהופעה חיה, וכי היא מסרבת לצאת לסיבוב הופעות לקידומו, מכיוון שלדברי הוליס, “אנשים פשוט ירצו לשמוע את השירים כפי שהם באלבום, ובשבילי זה מספיק. אין שום סיכוי שאוכל לנגן שוב הרבה מהדברים שניגנתי באלבום הזה כי פשוט לא ידעתי איך. אז, לנגן אותו בהופעה חיה, לקחת חלק שנעשה בספונטניות, לכתוב אותו ואז לגרום למישהו לנגן אותו, יאבד את כל הנקודה, יאבד את כל הטוהר של מה שהוא היה מלכתחילה”

גם לסינגלים וקליפים מהאלבום הלהקה התנגדה, ולחברת התקליטים לא נשאר הרבה מה לעשות.
לא פשוט לקדם אלבום ללא סינגלים וקליפים. אחד המבקרים כתב כי זהו “סוג התקליט שמעודד אנשי שיווק להתאבד. זה אלבום מנצח, אבל בלתי ניתן לשיווק לחלוטין”.

בסופו של דבר הלהקה הסכימה בחוסר רצון להכין קליפ לגרסה הרמיקס של “I Believe in You”, שיצא כסינגל הראשון.
הסינגל לא הצליח להיכנס לטופ 75 במצעד הבריטי.
הוליס לא היה מרוצה מהקליפ, כפי שאמר בראיון למגזין Q: “אני באמת מרגיש שהקליפ היה טעות ענקית… לדעתי היה מספיק לשבת ולהקשיב לשיר ולהבין את המשמעות שלו. זה פשוט טיפשי. זה היה מדכא והלוואי שלא הייתי עושה את זה לעולם.”

בהשוואה להצלחתו של The Colour of Spring משנת 1986, האלבום Spirit of Eden היה כשלון מסחרי, אך קיבל ביקורות מעורבות.
עיתון ה-Guardian כתב כי “האלבום כולל שש יצירות מאולתרות מלאות מרחב וקצב לא חפוז”, המשלבות “ג’אז פסטורלי, מוזיקה קלאסית עכשווית, פולק, פרוג רוק ובלוז משוחרר למארג מוזיקלי אחד, עקשן ולא מסחרי”, אשר יוגדר כ”פוסט-רוק”.
ה-Birmingham Post כתב כי “האלבום משלב ג’אז, מוזיקה קלאסית, רוק והדים חלליים של דאב, תוך שימוש בדממה כמעט מוחלטת ככלי בפני עצמו”.
עיתון אחר כתב כי “למרות שהאלבום ידוע בנופי הצלילים השלווים שלו, רעש הוא חשוב. אף פעם לא יכולתי להבין אנשים שהכרתי שאהבו את “טוק טוק” וראו בו משהו ‘נחמד להירגע איתו’ כשאהבתי את העוצמה העצומה והדינמיקה”.

למרות הביקורות המעורבות, מעמדו של האלבום התחזק בשנים שלאחר מכן, כאשר מבקרי המוסיקה תיארו אותו כ”אלבום אמיץ שאינו חושש ללכת בעקבות המוזה שלו ולגנות את התוצאות. יצירת מופת שלא הוערכה מספיק”.
“לעולם לא יהיה אלבום נוסף כמוהו, מכיוון שדעיכתה של תעשיית התקליטים הישנה והבזבזנית פירושה שאף אחד לעולם לא יבזבז כל כך הרבה כסף על יצירת משהו כל כך מנוגד לתחום”

בשנת 2013, מגזין NME דירג את Spirit of Eden במקום ה-95 ברשימת “500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים”.

במהלך הפקת “Spirit of Eden”, ניסה Keith Aspden, מנהל הלהקה, לשחרר אותה מחוזה ההקלטות שלה עם EMI. היחסים בין הלהקה לחברת התקליטים המשיכו להתדרדר לאחר יציאת האלבום, ובסופו של דבר הגיעו לשיאם בתביעה משפטית שהגיש אספדן, שהצליח לחלץ את הלהקה מהחוזה. לאחר מכן, EMI תבעה את הלהקה בטענה ש-“Spirit of Eden” לא היה “משביע רצון מבחינה מסחרית”, אך התיק נדחה מחוץ לבית המשפט. פול ווב עזב את הלהקה בסוף 1988.

לאחר שהלהקה שוחררה מ-EMI, הוציאה חברת התקליטים את האוסף Natural History בשנת 1990. הוא הגיע למקום השלישי במצעד האלבומים הבריטי ומכר למעלה מ-100,000 עותקים. האלבום זכה להצלחה בינלאומית ומכר יותר ממיליון עותקים ברחבי העולם. הסינגל משנת 1984, “It’s My Life”, שוחרר מחדש, והפעם הפך להצלחה הגדולה של הלהקה בבריטניה, והגיע למקום ה-13 במצעד הסינגלים הבריטי. ההוצאה המחודשת של הסינגל “Life’s What You Make It” הגיעה לטופ 30.
בעקבות ההתעניינות המחודשת בלהקה, הוציאה חברת התקליטים את History Revisited בשנת 1991, אוסף של רמיקסים חדשים, שהגיע לטופ 40 בבריטניה. האלבום הגיע לטופ 30 בגרמניה ולטופ 75 בהולנד. הלהקה תבעה את EMI על שחרור אלבום הרמיקסים ללא רשותה.

הסינגל מהאלבום:

I Believe in You

Laughing Stock

ב-1990 הלהקה חתמה על חוזה לשני אלבומים עם חברת התקליטים Polydor Records , וב-16 בספטמבר 1991 הוציאה את אלבום האולפן החמישי והאחרון, Laughing Stock תחת הלייבל Verve Records של Polydor . הלייבל הבטיח מימון מלא עבור האלבום והציע לא להתערב במהלך ההקלטה, והלהקה ניצלה את העניין והסתגרה באולפן למשך כל תקופת ההקלטות בלי לתת שום רמז לחברת התקליטים מה הולך להיות באלבום החדש.

האלבום הופק על ידי טים פריז-גרין , הוקלט באולפן ההקלטות Wessex Sound Studios בצפון לונדון עם הטכנאי פיל בראון, וגיבש צליל ניסיוני, וכלל נגינה מאולתרת מאנסמבל של כחמישים מוזיקאים שתרמו להפקתו, אך רק שמונה עשר הגיעו לאלבום המוגמר. ההקלטות התובעניות התאפיינו בנטיותיו הפרפקציוניסטיות של הוליס וברצונו ליצור אווירת הקלטה מתאימה. הטכנאי פיל בראון הצהיר כי האלבום, כמו קודמו, “הוקלט במקרה, בטעות, ושעות של ניסיון להקליט שוב ושוב כל רעיון אפשרי”.

המשמעת של הוליס במהלך ההקלטה ראויה לציון רב, וחלק מהנגנים תיארו את תהליך ההקלטה כאחד המפרכים והנוטים ביותר לשליטה הפריקית של הוליס. הוא היה במסע צלב כדי לדחוף גבולות ולשכלל את אמנותו בקנה מידה קיצוני מאין כמוהו. לעתים קרובות עבדו בחושך, היה מאמץ ליצור אווירה באולפן שתתאים לתחושת האלבום, הלהקה הסירה שעונים מהקירות, כיסתה את החלונות, התקינה הקרנות שמן על הקירות והתקרה, ולא השתמשה באור אחר מלבד הבזקים של פלאשים, כדי ליצור אווירה מתאימה להקלטה.

המוזיקאים האורחים הובאו כדי לאלתר על קטעים מבלי לשמוע את הרצועה המלאה. עם מבנה אקורדים בסיסי לכל היותר, הם עודדו לנסות כל דבר שליבם אומר להם לעשות, ואז, הודות לטכנולוגיה הדיגיטלית המתפתחת, כל תוצאה שנראתה מתאימה נוצלה, לפעמים במקומות שמעולם לא תוכננה עבורם במקור.
הקלטת האלבום ארכה שנה, ורוב מה שהוקלט הגיע לערימת הגרוטאות ולא נכנסה לאלבום הסופי. “נדרשת משמעת חזקה כדי למחוק 80% מהמוזיקה שאתה מקליט. למעטים יש את המשמעת להיפטר מ’דברים'”.
כמו באלבומים קודמים, הוליס לבדו בחר אילו חלקים מההקלטות להשתמש בהם ובאיזה הקשר.
הוליס הרגיש שלם עם ההקלטות רק אחרי שהרגיש שכל מוזיקאי אורח “ביטא את אופיו ועידן את תרומתו למהות הטהורה והאמיתית ביותר”.

התופים של האריס הוצבו תחילה כנגד הקיר הרחוק של חדר ההקלטות הראשי של האולפן, והוקלטו תוך שימוש בעשרה מיקרופונים. בניגוד לחוקים ה”אקוסטיים” של הקלטה של תופים אקוסטיים, הצלילים הורשו להדהד בחלל האולפן, טעויות היו חלק בלתי נפרד מהביצוע, והדינמיקה של האלבום אמיתית לחלוטין, כמו התחושה החיה של תקליט ג’אז.

להקלטת ערוצי הליווי, השתמשו בחמש קלטות אנלוגיות, מה שאפשר גישה ליותר מ-120 ערוצים להקלטות רעיונות. מנקודה זו, המשיכו לעשות הכפלות אינסופיות לטקסטורות וכלים נוספים, כולל צ’לו, פסנתרים, הרמוניומים, גיטרות, קונטרבס, ויולות, מפוחית, כלי הקשה, מלודיקה, עוגב המונד, וריאופון, תופים, ובאופן יוצא דופן, דוד מים וקומקום חשמלי, כמו גם טכניקות אולפניות של דגימות צלילים, לופינג, אופסט, ואפקטים אנלוגיים ישנים המנוגנים לאחור. טכניקות מיקרופון שונות ומרוחקות שימשו עבור כלים אלה, כאשר המיקרופונים הוצבו במרחק של שני מטרים מכלי נגינה אקוסטיים, וכשלושה מטרים ממגברים.

האלבום נחל כישלון מסחרי, אך במבט לאחור, Laughing Stock זכה לשבחים רבים. בין הביקורות נכתב :
“האלבום מחולק לשישה חלקים, למרות שהוא למעשה קטע ארוך אחד המשתרע על פני התפתחות של מצבי רוח”.
“יצירה בעלת מורכבות מדהימה ויופי עצום”
“מבני השירים מוזרים עוד יותר, בנויים מהמחוות המוזיקליות הקטנות ביותר, מתנגשים במצבי רוח משיר לשיר, לעתים קרובות נשמעים מאולתר יותר מאי פעם.”
“Laughing Stock נותר יצירת מופת שאינה מוערכת מספיק, והדים שלו נשמעים ברבים מהמוזיקה הניסיונית הטובה ביותר שיצאה בעקבותיו”.
“צליל יכול להפוך לעוצמתי עוד יותר כאשר הוא מוקף בדממה, שנמצאת בכל רחבי אלבומי Talk Talk המאוחרים יותר, במיוחד Laughing Stock”.
“האלבום מראה איזה קסם יכול לקרות אם ללהקות יש את הכישרון והתעוזה לדחוף גבולות”.

מארק הוליס אמר כי “הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות אי פעם הוא להפוך את המוזיקה לאינטלקטואלית, כי זה אף פעם לא היה מה שהיא עוסקת בו בשבילי. שום דבר לא השתנה מהאתיקה של האלבום הקודם ולעולם לא הייתי רוצה שזה ישתנה כי אני לא רואה שום דרך לשפר את התהליך הזה. אני חושב ששתיקה היא דבר חשוב ביותר. זה לא משהו שצריך לנצל לרעה. וזו הדאגה הגדולה ביותר שלי בגלל כל הדרך שבה התפתחה התקשורת, שיש נטייה פשוט לאפשר את רעשי הרקע האלה כל הזמן במקום לחשוב על מה שחשוב. השתיקה היא מעל הכל, ואני מעדיף לשמוע תו אחד מאשר שניים, ואני מעדיף לשמוע שקט מאשר תו אחד. אני גאה בתקליט, ומכיוון שהוא לא נוצר עבור אנשים אחרים, דעותיהם לא מטרידות אותי”.

הסינגלים מהאלבום:

After the Flood
New Grass
Ascension Day

אחרי הוצאת האלבום Laughing Stock התפרקה הלהקה. מארק הוליס אמר שהוא רוצה להתמקד במשפחתו.
ב-26 בינואר 1998 הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, Mark Hollis, שהוקלט כחלק מחוזה לשני אלבומים עם Polydor, יחד עם Laughing Stock.

האלבום היה אמור לצאת תחת השם Talk Talk והיה המשך ישיר לצליל הפוסט-רוק המינימליסטי של שני האלבומים האחרונים של הלהקה, אך בסופו של דבר הוחלט שזה יהיה פרויקט סולו של מארק הוליס.
הקלטת ומיקס האלבום היו תהליך איטי ושיטתי: ריבוי הערוצים של כל שיר הוקלט על קלטת אנלוגית , לאחר מכן הורכבו דיגיטלית ודובבו מחדש לפני שמוקססו בחזרה לקלטת אנלוגית.

הוליס לא מצא השראה במוזיקה הפופולרית של התקופה, אלא במוזיקה קלאסית ובג’אז של המאה ה-20 מסוף שנות החמישים והשישים.
המבקרים תיארו את האלבום כ”כנראה האלבום השקט והאינטימי ביותר שנוצר אי פעם”.
האלבום לא סימן חזרה של הוליס לתעשיית המוזיקה או להופעות חיות; הוא הצהיר בזמן יציאת האלבום כי “לא תהיה שום הופעה, אפילו לא בבית בסלון. החומר הזה לא מתאים להשמעה חיה”.
השיר הפותח את האלבום נקרא The Colour of Spring, כשם האלבום השלישי של טוק טוק.
השיר החותם נקרא A New Jerusalem.

מארק הוליס אמר באחד מהראיונות האחרונים שלו – “אני מוכן לעשות עסקה עם חברת התקליטים, אני מבטיח לתת להם את האלבום הכי טוב שאני יכול. יש לי חומר לארבעה אלבומים לפחות. בקצב שאנחנו עובדים, זה יספיק ל- 12 השנים הבאות. מה עוד אפשר לבקש…”
אבל זה לא קרה. הוליס פרש מתעשיית המוזיקה זמן קצר לאחר מכן, ונפטר ממחלת הסרטן ב-25 בפברואר 2019, בגיל 64.
היה מרגש לקרוא את המחוות שפורסמו למארק הוליס ברשתות החברתיות בשבוע שלאחר מותו. המוזיקה של האיש המוזר והמורכב הזה, ש”פרש” בתחילת שנות הארבעים לחייו, הייתה ללא ספק חשובה לאנשים רבים.

הוליס היה תמיד כוכב פופ בעל כורחו, ומאלבום לאלבום, שקע יותר ויותר במסע ארוך אל תוך השתיקה.
תמיד היו לו שאיפות תובעניות יותר, בנסיון ליצור, לדבריו, “קטע מוזיקלי כך שיהיה בלתי אפשרי לדעת באיזו שנה הוא הוקלט”.
לעיתים, הוליס לא שר כל כך, אלא ממלמל בחוסר רצון, כאילו הוא עסוק בתהליך ארוך ומעונה של בחינה עצמית – או אולי, מעשה וידוי ממושך. שיריו עסקו באמונה ובחוסר אמונה, התמכרות ותשוקה, אהבה ואובדן.
במהלך שנות שתיקתו הממושכות צמחה סביבו הילה של מסתורין, ומדי פעם פורסם מאמר בנושא “מה קרה למארק הוליס?”. האחרון, שפורסם כשנה לפני מותו, נשא את הכותרת “איך להיעלם לחלוטין: כשמוזיקאים פורשים לתמיד”.
מבחינה מוזיקלית הוא היה גאון, ועל זה העיד כל מי שעבד איתו. הרעיונות המוסיקליים שלו פורצי הדרך היוו השפעה למוסיקאים רבים שבאו אחריו.

עד היום נחשבת “טוק טוק” ככזו שלא נכנעה ללחצים של חברות תקליטים ומסחריות, והיתה קנאית לשליטה יצירתית אבסולוטית על עצמה.
עם השנים היא התפתחה למשהו מעניין ומתוחכם הרבה יותר מסתם להקת פופ, הרכב של מלחינים אוונגרדיים שנראו חסרי עניין לחלוטין בתהילה או במכירת תקליטים.
וזה עוד לפני שהזכרנו את עטיפות האלבומים והסינגלים המיוחדות במינן , מלאות צבעים, טבע, פרפרים, ציפורים ושלל בעלי חיים.

כולם אוהבים סיפורים בסגנון דוד וגוליית על האיש הקטן שמתמודד עם הענק ומנצח, ואלה שאכפת להם מאוד ממוזיקה מזהים בסיפור של Talk Talk את ניצחון האמנות על המסחר. בכל תו ובכל שנייה של דממה בשני אלבומיהם האחרונים טמון צלילו של אדם שסירב להתפשר, ולקח את הפרפקציוניזם לקיצוניות.
או שבעצם הכל התחיל בסיום המוזר של Such A Shame?….

וזו עובדה. כל כך הרבה אנשים אחרי כל כל הרבה שנים מדברים עליהם בנימה של יראת כבוד.
חברות התקליטים, כך גורסת הדעה הרווחת, היו אשמות: לא היה להן הדמיון והאינטלקט לזהות שהאלבומים האלה היו יצירות גאוניות.
אבל המוזיקה שלה נשארת, והמוניטין שלה גדל עם כל שנה שחולפת מאז הוקלטה.

נו, האזנתם כבר לכל האלבומים?….