המגזין

הכתב (כמספר הסיפור): זחלתי לחריץ החלון החסום והצצתי דרך העשב. החייזרים, וכל המכונות שלהם, נעלמו! רועד, חפרתי את דרכי החוצה וטיפסתי לפסגת הרכס: אין חייזר באופק! היום נראה בהיר ובוהק אחרי המאסר שלי והשמיים כחולים זוהרים. עשבים אדומים כיסו כל פיסת אדמה אבל משב רוח עדין הניע אותם, והו, המתיקות שבאוויר.  שוב הייתי בדרכי ללונדון דרך עיירות וכפרים שהיו הריסות שחורות, שקטות לחלוטין, שוממות, נטושות. האימפריה האנושית חלפה, נלקחה במהירות […]

החייל: אנחנו נבנה עולם חדש לגמרי לעצמנו. תראה, הם רק מסתכלים עלינו ואנחנו מתים, נכון? אז אנחנו חייבים לבנות חיים חדשים במקום שבו הם לא ימצאו אותנו. אתה יודע איפה? מתחת לאדמה. אתה צריך לראות את זה שם למטה - מאות מטרים של צינורות ניקוז - נקיים ונחמדים עכשיו אחרי הגשם, חשוך, שקט, בטוח. אנחנו יכולים לבנות בתים והכול, להתחיל את הכול מחדש מאפס. ומה רע בלחיות מתחת לאדמה, הא? […]

הכתב (כמספר הסיפור):  היו תריסר גופות על דרך יוסטון, המראה שלהן היטשטש מהאבק השחור, הכול דמם, בתים נעולים וריקים, חנויות סגורות - אבל בוזזים לקחו אוכל ויין, ומחוץ לחנות תכשיטים כמה שרשראות זהב ושעונים היו מפוזרים על הרצפה.  החייזרים: אולה!  הכתב (כמספר הסיפור): עצרתי, בוהה לכיוון מקור הרעש, זה נראה כאילו שמצבור בתים מצא את הקול לפחד ולבדידות שלו.  החייזרים: אוּלה! הכתב (כמספר הסיפור): הבכי השומם חלחל בראשי. היללות השתלטו […]

הכתב (כמספר הסיפור): העינוי נגמר. האנשים התפזרו בכל המדינה, נואשים, חסרי מנהיג, גוועים ברעב… האלפים שברחו דרך הים, כולל היקרה שלי, כולם ישובו. דופק החיים, מתחזק יותר ויותר, יפעם שוב, כשהחיים יחזרו למסלולם, השאלה של פלישה נוספת ממאדים גורמת לדאגה בינלאומית. האם כוכב הלכת שלנו בטוח, או שהשקט זמני ורק בקושי דוחה את הבלתי נמנע? יכול להיות שמעבר לחלל העצום הם הפיקו לקחים ועכשיו ממתינים להזדמנות שלהם. אולי העתיד שייך לא […]