jeff wayne

הכתב (כמספר הסיפור): ספינת הקיטור החלה לנוע הרחק באיטיות - אבל באופק הופיעה צורתה של מכונת מלחמה. עוד אחת הופיעה, ועוד אחת, חולפות על פני עצים וגבעות, צוללות הרחק אל הים וחוסמות את היציאה של ספינת הקיטור.  ביניהם עמדה אוניית השריון השקטה והאפורה ״ילד הרעם״. לאט היא זזה לכיוון היבשה; ואז, בשאגה מחרישת אוזניים ובמתז מים גדול, היא הסתובבה סביב עצמה ושטה במהירות שיא אל עבר החייזרים הממתינים.  קול האנושות:  […]

הכתב (כמספר הסיפור): ביום למחרת השחר היה אדום בוהק כאש, והתהלכתי בדרך המוזרה והמגושמת של כוכב אחר - מכיוון שהצמחייה שמקנה למאדים את המראה האדום נטעה שורש בכדור הארץ. כמו שהאדם נכנע לחייזרים, ככה האדמה שלנו נכנעה לעשב האדום. בכל מקום שבו זרמו מים, העשב האדום צמח ונצמד בזלילה מפחידה, העשב כרך את עצמו במים ועצר את תנועתו; ואז החל להתגנב כמו חיה אדומה על פני האדמה, מכסה כל שדה, […]

הכתב (כמספר הסיפור): לפתע הבחנתי בגופה של כומר, שוכבת בתוך הריסות חצר כנסייה. הרגשתי שאני לא מסוגל להשאיר אותו לרחמי העשב האדום והחלטתי לקבור אותו בצורה מכובדת.  בת׳: נתנאל! נתנאל!  הכתב (כמספר הסיפור):  עיניו של הכומר נפתחו. הוא בחיים!  בת׳:  נתנאל! ראיתי את הכנסייה עולה בלהבות! אתה בסדר?  כומר: אל תגעי בי!  בת׳: אבל זאת אני - בת׳. אשתך.  כומר: לא. את אחת מהם. שד!  בת' (לכתב): הוא הוזה!  כומר: שקרים! ראיתי את את סימן השטן. […]

הכתב (כמספר הסיפור): זחלתי לחריץ החלון החסום והצצתי דרך העשב. החייזרים, וכל המכונות שלהם, נעלמו! רועד, חפרתי את דרכי החוצה וטיפסתי לפסגת הרכס: אין חייזר באופק! היום נראה בהיר ובוהק אחרי המאסר שלי והשמיים כחולים זוהרים. עשבים אדומים כיסו כל פיסת אדמה אבל משב רוח עדין הניע אותם, והו, המתיקות שבאוויר.  שוב הייתי בדרכי ללונדון דרך עיירות וכפרים שהיו הריסות שחורות, שקטות לחלוטין, שוממות, נטושות. האימפריה האנושית חלפה, נלקחה במהירות […]

החייל: אנחנו נבנה עולם חדש לגמרי לעצמנו. תראה, הם רק מסתכלים עלינו ואנחנו מתים, נכון? אז אנחנו חייבים לבנות חיים חדשים במקום שבו הם לא ימצאו אותנו. אתה יודע איפה? מתחת לאדמה. אתה צריך לראות את זה שם למטה - מאות מטרים של צינורות ניקוז - נקיים ונחמדים עכשיו אחרי הגשם, חשוך, שקט, בטוח. אנחנו יכולים לבנות בתים והכול, להתחיל את הכול מחדש מאפס. ומה רע בלחיות מתחת לאדמה, הא? […]

הכתב (כמספר הסיפור):  היו תריסר גופות על דרך יוסטון, המראה שלהן היטשטש מהאבק השחור, הכול דמם, בתים נעולים וריקים, חנויות סגורות - אבל בוזזים לקחו אוכל ויין, ומחוץ לחנות תכשיטים כמה שרשראות זהב ושעונים היו מפוזרים על הרצפה.  החייזרים: אולה!  הכתב (כמספר הסיפור): עצרתי, בוהה לכיוון מקור הרעש, זה נראה כאילו שמצבור בתים מצא את הקול לפחד ולבדידות שלו.  החייזרים: אוּלה! הכתב (כמספר הסיפור): הבכי השומם חלחל בראשי. היללות השתלטו […]

הכתב (כמספר הסיפור): העינוי נגמר. האנשים התפזרו בכל המדינה, נואשים, חסרי מנהיג, גוועים ברעב… האלפים שברחו דרך הים, כולל היקרה שלי, כולם ישובו. דופק החיים, מתחזק יותר ויותר, יפעם שוב, כשהחיים יחזרו למסלולם, השאלה של פלישה נוספת ממאדים גורמת לדאגה בינלאומית. האם כוכב הלכת שלנו בטוח, או שהשקט זמני ורק בקושי דוחה את הבלתי נמנע? יכול להיות שמעבר לחלל העצום הם הפיקו לקחים ועכשיו ממתינים להזדמנות שלהם. אולי העתיד שייך לא […]